<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת משפטים</h1>
<h2>דף י.</h2>
כמוהר הבתולות [שמות כ"ב]. שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה, מכאן סמך לכתובה שהיא דאורייתא. וזהו כמהר כמה ר', ולכך כותבין לבתולה מאתן דחזו ליכי מדאורייתא.
<h2>דף יב:</h2>
מי בעל דברים. פי' דברי ריבות. יגש אליהם. פי' יגיש ראיותיו אליהם, ורבותינו אמרו [ב"ק מ"ו ע"ב] מכאן המוציא מחבירו עליו הראיה ופריך למה לי קרא מאן דכאיב ליה כאיבא לבי אסיא אזיל. ומוקי לה התם אפי' ניזק אומר בריא ומזיק אומר שמא לא אמרינן בריא עדיף אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. וכן פסק דאפי' רב יהודה לא פליג אלא בדבר שהיה לו לידע כמו מנה לי בידך והלה אומר שאינו יודע בהא אמרינן בריא עדיף, אבל היכא דלא היה לו לידע כגון דקיימא באגם לא אמרינן, ואז לא קשה מרב יהודה דשור שנגח את הפרה אדרב יהודה דמנה לי בידך וכו'. ומ"מ פסק דהלכה כרב נחמן דאמר דאינו יודע פטור ולא אמרינן בריא עדיף, ואפי' במילתא דהוה ליה לידע, ומיהו חייב לישבע שבועת היסת שאינו יודע.
<h2>דף יח.</h2>
[אשר יאמר כי הוא זה] [שמות כ"ב]. מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה חייב. פי' הקדוש מדראוי"ש והא חזקה אין אדם מעיז פניו כיון דכופר הכל פטור, וסוף קושיא הוא חזקה אין אדם מעיז וכו', ועיקר קושיתו הוא דמודה מקצת הטענה נמי הוי ליה למימר אין אדם מעיז וליהמניה בלא שבועה. והדר אסיק אימור אישתמוטי הוא דקא משתמט, ולכך אמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי.
<h2>דף כז:</h2>
פירוש שוכר. אם שכיר הוא בא בשכרו [שמות כ"ב]. פי' אין דינו כשואל להתחייב באונס שהרי בא בשכרו, כלומר נהנה ומהנה [הוא] ופטור מן האונסין. וכן פסק דשוכר פטור באונס אם לא שפשע, כההיא דכתובות [כ"ז ע"ב] לא תיזיל באורחא (דנרש) [דנהר פקוד] דאיכא מיא וכו' כדאיתא התם. והוא הדין דפטור במתה מחמת מלאכה, אך חייב בגניבה ואבדה כשומר שכר, ופלוגתא דר' יהודה ור' מאיר בשוכר אי כשומר חנם אי כשומר שכר.
<h2>דף כט:</h2>
כמוהר הבתולות [שמות כ"ב]. שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה, מכאן סמך לכתובה שהיא דאורייתא. וזהו כמהר כמה ר', ולכך כותבין לבתולה מאתן דחזו ליכי מדאורייתא.
<h2>דף לד:</h2>
וכי ישאל [שמות כ"ב]. נתקו הכתוב לשואל, לחייבו באונסין. וכן פסק דשואל חייב בכל דבר בגניבה ואבידה ובאונסין, לבד מן מתה מחמת מלאכה, לאותה מלאכה אשר השאיל לו, דמצי למימר לאו לאותובי' במכילתא שאילתא. מעם רעהו. מגיד שאינו חייב עד שיוצא מרשותו. ובגמרא איכא פלוגתא אימתי חייב השואל באונסיה או משעת שאלה או משעת האונס.
<h2>דף לח:</h2>
כמוהר הבתולות [שמות כ"ב]. שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה, מכאן סמך לכתובה שהיא דאורייתא. וזהו כמהר כמה ר', ולכך כותבין לבתולה מאתן דחזו ליכי מדאורייתא.
<h2>דף מז.</h2>
וכי ימכור איש את בתו [שמות כ"א]. קטנה ולא נערה, דק"ו ומה מכורה כבר יוצאה שנ' [שם] ויצאה חנם וגו' שאינה מכורה אינו דין שלא תמכור. וק"ק לרבינו יעקב ל"ל ק"ו תיפוק ליה מדאיצטריך קרא למעשה ידיה דנערה שהן של אביה מכלל דאינו מוכרה כשהיא נערה, דאי מוכרה פשיטא דמעשה ידיה לאביה השתא זביני מזבין לה מעשה ידיה לא כל שכן. וי"ל אי לאו ק"ו דמכורה כבר וכו' ה"א דמוכרה כשהיא נערה דבתו סתמא כתיב דמשמע כל זמן שיש לאביה רשות בה ואפי' נערה מוכרה אביה, ואיצטריך קרא למעשה ידיה דנערה לאחר שנשאת דנעשית יתומה בחיי האב, דאם אינו עניין לנערה קודם שנשאת דמק"ו נפקא השתא זביני וכו'. [השתא] שאינו מוכרה נערה, א"כ איצטריך קרא למעשה ידיה דעודה ברשות אביה, אך לאחר נישואיה נעשית יתומה בחיי האב מעשה ידיה דידה הוי. וכן נראה דק"ק א"כ מאי קאמר תלמודא [כתובות מ"ז ע"א] למעשה ידיה דקטנה לא צריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה וכו' ולוקמי קרא במעשה קטנה כשנעשית יתומה בחיי האב, כגון לאחר נישואיה, כיון דנישאת שוב אין לאביה רשות בה. וי"ל דכן נראה דניחא לאוקומיה למעשה ידיה דנערה שיש לו קצת רשות, מלאוקמיה במעשה ידיה דקטנה שנעשית יתומה בחיי האב.
<h2>דף מז:</h2>
הבנות [שמות כ"א]. זה בא ללמד ונמצא למד. וכן פסק דחייב אדם לאשתו שאר כסות ועונה. ואם מחל לו זה פי' לעיל דהלכה כר' יהודה בדבר שבממון תנאו קיים ואין לה עליו שאר כסות, אבל עונה שהוא דבר שבגופו תנאו בטל ויכולה לתבוע ממנו דין עונתה. שארה. אלו מזונות. כסותה. כמשמעה. עונתה. לשון תשמיש כמו (בראשית ל"ד ב') אם תענה את בנותי. ופי' רשב"ם עונתה לשון דירה כמו מעון. ד"א לפום עונתה תן לה כסותה ולא שחקים בימות הגשמים ולא חדשים בימות החמה והבלאות הם לכסות בימי נדותה.
<h2>דף נא.</h2>
על כל דבר פשע [שמות כ"ב]. כלל, על שור על חמור פרט, על כל אבידה חזר וכלל, מה הפרט דבר המטלטל וממעט קרקעות. ומכאן אמרי' וכן פסק דאין נשבעין על הקרקעות. גפנים טעונות מסרתי לך פליגי בגמ' [שבועות מ"ג ע"א] אי דבר העומד ליגזז כגזוז דמי. ופסק כמ"ד כגזוז דמי מדפריך סתמא דתלמודא [כתובות נ"א ע"א], סוף סוף דבר העומד ליגזז כגזוז דמי, וכן פסק רבינו חננאל. ואע"ג דאין נשבעין על הקרקעות, בגמ' אסיק וכן פסק דעל ידי גלגול נשבעין עליהן, ואפי' בטענת ספק פי' בגילגול שבועת שותפין עד שלא חלקו, ויליף לה בגז"ש בפ"ק דקידושין [כ"ח ע"א] שבועת חוץ משבועת פנים פי' שבועת סוטה בעזרה עשה בה ספק כודאי. ומיכן פסק כיון דיליף ליה מסוטה גילגול, א"כ אפי' על ידי שבועת טענת ספק מגלגלין, דומיא דסוטה דנשואה שהיה ספק מגלגל ארוסה, ה"נ שבועת שותפין מגלגל שבועת על ידי טענת שמא אע"ג דאין נשבעין על ידי טענת שמא. ואע"ג דטענת שותפין דרבנן הוא, פסק דבדרבנן נמי מגלגלין, וראייה מדפריך בגמרא [ב"מ ל"ה ע"א] [מגו שהוא] מחייב שבועה שאינה ברשותו לישתבע נמי על משכון כמה [היה] שוה, וכן הלכה דאם אדם טוען על חבירו טענת שמא, וטענו נמי דחייב שבועה ואפי' מספק כגון שותפין או שאינו ברשותו, מגלגלין עליו טענת שמא [אע"ג] דאין נשבעין [עליה]. ועל האי דאסיק דאין נשבעין על הקרקעות למ"ד הילך פטור ל"ל קרא למעוטי קרקע והא מקרקעי הילך הוא, וצריך עיון.
<h2>דף נו.</h2>
הבנות [שמות כ"א]. זה בא ללמד ונמצא למד. וכן פסק דחייב אדם לאשתו שאר כסות ועונה. ואם מחל לו זה פי' לעיל דהלכה כר' יהודה בדבר שבממון תנאו קיים ואין לה עליו שאר כסות, אבל עונה שהוא דבר שבגופו תנאו בטל ויכולה לתבוע ממנו דין עונתה. שארה. אלו מזונות. כסותה. כמשמעה. עונתה. לשון תשמיש כמו (בראשית ל"ד ב') אם תענה את בנותי. ופי' רשב"ם עונתה לשון דירה כמו מעון. ד"א לפום עונתה תן לה כסותה ולא שחקים בימות הגשמים ולא חדשים בימות החמה והבלאות הם לכסות בימי נדותה.
<h2>דף סג.</h2>
ונמכר בגניבתו [שמות כ"א]. דוקא בגניבתו ולא בכפילו פי' תשלומי כפל. ולא בזממו פי' אם הוזם על ממון אינו נמכר על זה. מיכאן פסק רבינו אליהו מפריש דאין אדם חייב להשכיר את עצמו למזונות אשתו, דה"נ דרשינן בגניבתו ולא בשעבודו. ור"ת פי' מספר כתובה נלמד דכתבינן ואנא אפלח משמע שחייב לעבוד בשביל מזונות אשתו, והרב ר' אליהו השיב לו דאפלח אינו ר"ל למכור עצמו בעד מזונות, אלא אפלח פי' בגופי לכבד אשתו. ומיהו הלכה למעשה ב"ד מחייבים הבעל להשכיר עצמו למזון אשתו, ואין זו מיקרי מכירה דממעט ליה קרא מגניבתו.
<h2>דף פו.</h2>
ופסק כל דין תשלומי שומרין לבעלים בכל דבר ואפי' סובין כנזקין, ולא מצי למימר זיל טרח וזבין כדאסיק בפ"ק דב"ק [ט' ע"א]. אך בע"ח צריך שיפרע לו מעות כאשר הלווהו, ואם אין לו גובה מן הקרקע. וכתובת אשה יכול להגבות לה קרקע אע"פ שיש לו מעות, ושכיר אינו יכול להגבות לו בשכרו לא קרקע ולא שוה כסף ומצי למימר זיל טרח וזבין שעורים פר"ץ כ"ן כדפי'.
<h2>דף פח.</h2>
ונקרב בעל הבית וגו' [שמות כ"ב]. לשבועה. או אינו אלא לדין. ויליף בגז"ש נאמר אם לא שלח ידו בשומר חנם למעלה ונאמר שלח ידו בשומר שכיר למטה מה למטה בשו"ש שבועה ובשם, כדכתיב שבועת ד' תהיה אם לא שלח ידו וגו', אף שומר חנם כן. ופסק דיש חילוק בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן באנקוטי חפץ דבשבועה דאורייתא איכא אנקוטי חפצא, ובשבועה דרבנן ליכא נקיטת חפצא. וק"ק לר"ץ דשבועת אלמנה נגד היתומים אינה אלא דרבנן ואפ"ה תנן [גיטין ל"ד ע"ב] נמנעו מלהשביעה פי' משום עונש [שבועה] נמנעו מלהשביעה בבית דין משום אנקוטי חפצא אבל חוץ לבית דין משביעין אותה, אלמא דבדרבנן נמי איכא נטילת חפץ. לכך נראה כמו שפי' האלפסי ופסק דבשבועה דאורייתא יש כיבוי נרות ולווטא רבא, מה שאין כן בשבועה דרבנן. ובגמ' פ' שבועת הדיינין [מ"א ע"א] שקיל וטרי מאי איכא בין שבועה דאורייתא לרבנן עד בדאורייתא לא מפכינן ובדרבנן מפכינן, ופריך למר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מהפכינן וכו'. וי"מ מדקאמר ולמר בר רב אשי אלמא דלית הילכתא כמר בר רב אשי ולא מהפכינן בדאורייתא והכי גרסינן לית הילכתא כמר בר רב אשי בדאיפך שבועה דאורייתא בדאיפך בדל"ת. ויש דגורסין בר ממיפך ברי"ש וב' תיבות הן וכן פסק אלפסי דבדאורייתא נמי מפכינן, וכן קיי"ל דאי גרסינן בדאיפך בדל"ת אז היה משמע דבכל מקום היה הלכה כמר בר רב אשי ומאי איצטריך בכל מקום למיפסק הלכה כמר בר רב אשי. וכן רבי נוהג להפך שבועה אם ירצה הנשבע, כההיא דתנן [ב"ב קכ"ח ע"א] רצונך השבע וטול.
<h2>דף קה.</h2>
פירוש מטה משפט. ושוחד לא תקח [שמות כ"ג]. פסק זו אזהרה שלא ליקח שוחד, אפי' לדון דין אמת. כי השוחד יעור פקחים. וסוף עונשו של לוקח שוחד, שעיניו כהין. ויסלף דברי צדיקים. תרגום תריצין, פי' שוחד גורם שאפי' דין אמת מסלף.
